פרק שני: סימני דרך

פרק שני: סימני דרך

השמש החלה ללטף את ראשי העצים, זורקת קרני אור חמימות על המדרכות הקרות. העיר התעוררה, אבל יונתן הרגיש כאילו הוא עדיין עומד בנקודה שלא החליט לאן להמשיך ממנה.

הוא הגיע לבית הקפה שבו קבע עם נועם. הפעם, הוא לא חשב פעמיים. הוא דחף את הדלת, נכנס פנימה והתיישב מול נועם, שהביט בו בחיוך קל.

"אני לא בטוח איך בכלל מתחילים," הודה יונתן, מסובב את הכפית בתוך הספל. "יש לי יותר שאלות מתשובות."

נועם חייך, נשען אחורה. "וזה בדיוק המקום הנכון להיות בו. אף אחד לא מתחיל עם תשובות. השאלה היא – האם אתה מוכן לשאול באמת?"

באותו הזמן, הרחק משם, הדמות העייפה צעדה לעבר תחנת הרכבת. ידיו אחזו בתיק קטן, מלא באותיות ישנות ומכתבים שלא נשלחו מעולם. עיניו התרוצצו בין האורות הכבים של הבתים, מחפשות חלון אחד שלא נסגר עדיין, מקום אחד שיקבל אותו, שיענה על השאלה שטרם העז לשאול.