פרק ראשון: חוסר וודאות

הרוח נשבה חרישית בין הבניינים, מלטפת את הרחובות הריקים כמו יד בלתי נראית. פנסי הרחוב עוד זהרו באור חיוור, משאירים אחריהם שובל זהוב על האספלט הלח מטיפות הגשם של הלילה. ריח האדמה הרטובה התערבב באוויר הבוקר הקריר, מזכיר ליונתן ימים רחוקים בהם הכל הרגיש פשוט יותר.

יונתן לא הצליח לישון באותו לילה. השיחה עם נועם הדהדה בראשו כמו שיר ישן שנתקע בלופ אינסופי. הוא התהפך מצד לצד, ניסה לסדר את המחשבות, אבל משהו בתוכו כבר השתנה. הייתה לו הרגשה שהוא עומד בפני צומת.

בבוקר, כשהשמש בקושי עלתה, הוא מצא את עצמו הולך בלי כיוון ברור. הרחובות היו שקטים, ריקים כמעט. הוא הרגיש שהוא משוטט בתוך עצמו, מחפש שלט שיראה לו לאן ללכת.

לבסוף, רגליו הובילו אותו אל המקום שפעם היה לו משמעותי – גן ציבורי קטן, עם ספסל עץ מתקלף שהכיר היטב. הוא התיישב, נושם את האוויר הקריר של הבוקר, מרגיש איך הנשימות מאטות, הופכות עמוקות יותר. עיניו שוטטו בין העלים הנושרים, נעים ברכות על משב הרוח – כמו מחשבותיו, נעות, נודדות, אך לא נעלמות.

הוא הוציא את הטלפון, מאפשר לעצמו רגע של שהייה לפני שכתב. מתבונן בתחושה שמתעוררת בתוכו, נותן לה שם, מחבק אותה במקום להילחם בה. ההודעה לנועם נכתבה כמעט מעצמה: "אני לא יודע מאיפה להתחיל."

שלוש נקודות מהבהבות הופיעו מיד במסך. ואז התשובה של נועם: "תתחיל ממה שבוער לך."